המישנה לנשיא מ' חשין:
חוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (החוק או חוק איסור הלבנה), חוק חדש הוא עימנו, וכשמו כן הוא: ייעודו הוא להילחם בתופעה של "הלבנת הון". תחילת הדברים היא בשורה ארוכה של עבירות המנויות בתוספת הראשונה שלחוק, בהן עבירות סמים, עבירות זנות, עבירות הימורים ועוד עבירות אחרות, ועבירות אלו כולן כינויין הוא בחוק איסור הלבנה "עבירות מקור". "הלבנת הון" היא עשיית פעולה ברכוש שמקורו בעבירת מקור; ברכוש ששימש לביצוע עבירת מקור, או ברכוש שאיפשר ביצועה של עבירת מקור - ואלה הם בלשון החוק "רכוש אסור" - במטרה להסתיר או להסוות את מקורו של הרכוש, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולות בו. ראו סעיף 3(א) לחוק (לשונו במקורו תובא להלן). מעשה הלבנת הון מהווה עבירה חמורה, והעושה אותו צפוי לעונשים חמורים. ודוק: עניינו של החוק אין הוא בעבירות המקור עצמן; אלו תטופלנה בדרך הרגילה: העבריינים ישאו בעונש כהוראות הקודקס הפלילי הרגיל ומי שייצאו זכאים ייפטרו לביתם. עניינו של החוק הוא אך בפירות אותן עבירות מקור, ובכספים וברכוש ששימשו או שאיפשרו את ביצוען. תכלית החוק היא, בעיקרה, לחלט לאוצר המדינה אותם כספים שהחוק רואה בהם כספים אסורים, והטכניקה שהוא נוקט בה טכניקה היא המקובלת בדיני מס. וכפי שנאמר במקום אחר בנושא גבייתו של מס:
זה דרכו של שלטון, שמאתר הוא צמתים שבהם עובר ממון מיד אל יד; מעמיד הוא על אותם צמתים רשויות שלטון הנושות באזרח; והאזרח לא יוכל להמשיך בדרכו אלא אם ישקול על ידה של הרשות את חובו לה.
בג"ץ 779/92 סלאמה ואח' נ' ראש עיריית נצרת, פ"ד מז(5) 183, 186.
אחת הדרכים העיקריות לחשיפתן של העברות ממון מיד-ליד וממקום-למקום היא בהטלת חובה לדווח באורח שוטף על העברות של רכוש ושל כספים הנעשות במערכות הפיננסיות למיניהן. כך בענייננו, הוטל נטל על הבנקים בישראל לדווח לרשות המוסמכת על-פי החוק על פעולות מסוימות שהם מבצעים, ועשיית פעולה ברכוש במטרה לסכל אותה חובת דיווח מהווה אף היא עבירה על-פי החוק. וכלשונו של סעיף 3(ב) לחוק:
|
איסור הלבנת הון
|
3. (א)...
(ב) העושה פעולה ברכוש או המוסר מידע כוזב, במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7 או כדי שלא לדווח לפי סעיף 9, או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון, לפי הסעיפים האמורים, דינו - העונש הקבוע בסעיף קטן (א); לענין סעיף זה, "מסירת מידע כוזב" - לרבות אי מסירת עדכון של פרט החייב בדיווח.
|
2. ענייננו סב-חג את הוראת סעיף 3(ב) שהבאנו זה-עתה, ובעיקר את צירוף התיבות "העושה פעולה ברכוש", דגש על רכוש. וזו החידה שהוטל עלינו לפותרה: דבר המחוקק בהוראת סעיף 3(ב), האם פורש הוא עצמו על פעולה ברכוש סתם, גם אם לא הוכח כי רכוש אסור הוא, או שמא רכוש בהקשרה של הוראת סעיף 3(ב) עניינו אך ורק רכוש אסור? אם נשיב על שאלה זו כגירסה קמא, כי-אז תתייצב על דרכנו שאלה נוספת ועניינה סוגיית חילוטו של הרכוש. ואולם תחילה הבה נתאר את עיקרי העובדות שלעניין.
עיקרי העובדות שלענין והתהליכים שהיו עד כה
3. המערערים, אב ובנו, הם תושבי ארצות-הברית ובבעלותם חשבון בבנק הפועלים, סניף הדר יוסף בתל-אביב. בחודש מאי לשנת 2002, תוך תקופה של כשבועיים ימים - בין יום 6.5.2002 לבין יום 20.5.2002 - הפקיד המערער 2 בחשבון הבנק האמור עשר הפקדות בסכום כולל של 392,380 דולרים אמריקאיים. וכך נעשו עשר ההפקדות: בכל אחד מהימים 6, 8, 9, 10, 12, 13, 14 ו-15 לחודש מאי (יום ה-11 לחודש היתה שבת) הופקד סכום של 40,000 דולרים; ביום 16 במאי הופקדו 39,380 דולרים וביום 20 במאי הופקדו 33,000 דולרים.
4. במועדי ההפקדות - בין יום 6.5.02 לבין יום 20.5.02 - ועל-פי שערו היציג של הדולר, היתה כל הפקדה של 40,000 דולרים שווה לסכום הנע בין 193,760 ש"ח לבין 197,280 ש"ח. סעיף 8(1) לצו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים), תשס"א-2001, אשר נחקק מכוח חוק איסור הלבנה, חייב אותה עת את הבנקים בישראל לדווח לרשות לאיסור הלבנת הון על כל הפקדת מזומנים בחשבון בנק, או משיכה ממנו, בסכום של 200,000 ש"ח ומעלה. ידענו אם כן, כי כל הפקדה אשר ביצע המערער 2 כללה סכום הנמוך אך במעט מן הסכום המינימאלי אשר חייב אותה עת בדיווח לרשות.
5. הפקדות הכספים האמורות עוררו חשד כי המדובר הוא בעבירות לפי חוק איסור הלבנה, ומשכך ביקשה המדינה את בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כי יצווה צו להקפאת חשבון הבנק של המערערים, לביצוע חקירה ולמניעת הברחתם של הכספים. בית-המשפט נעתר לבקשה וציווה צו כפי שנתבקש. בהמשך, וכהוראת סעיף 22 לחוק איסור הלבנה, הגישה המדינה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לחילוט 392,380 הדולרים אשר הופקדו בחשבונם של המערערים. הוראת-חוק זו מאפשרת לחלט - ללא הרשעה - רכושו של אדם שביצע עבירה לפי סעיף 3 או 4 לחוק, בין השאר מקום שאותו אדם אינו נמצא בישראל או שלא ניתן לאתרו, כך שלא ניתן להגיש נגדו כתב אישום. בבקשת המדינה צוין כי הפקדת כספים בסכום הכולל אותו הפקידו המערערים מחויבת, על-פי סעיף 7 לחוק, בדיווח על-ידי הבנק לרשות לאיסור הלבנת הון; וכי בכדי להימנע מדיווח כאמור, ובעוברם על האיסור הקבוע בסעיף 3(ב) לחוק, בחרו המערערים לפצל את הפקדת הסכום לעשר הפקדות נפרדות. הואיל והמערערים אינם נמצאים בישראל דרך קבע, לא ניתן להגיש כתב אישום נגדם, ומשכך נתבקש בית-המשפט, כסמכותו בסעיף 22 לחוק, לצוות צו לחילוט הכספים שהופקדו בחשבון. לבקשת החילוט צורפו תדפיסי מיסמכים של הבנק המוכיחים את דבר ביצוע ההפקדות. בהמשך ביקשה המדינה להגיש ראיות נוספות, אך אלו לא נתקבלו על-ידי בית-משפט קמא הואיל ולא הוגשו בד-בבד עם בקשת החילוט ולא הוצגו במהלך הדיון שנתקיים במעמד באי-כוח המערערים. משכך, נתעלם אף אנו מן הראיות האמורות.
6. הבקשה לחילוט הרכוש הומצאה למערערים על דרך של המצאה אל-מחוץ לתחום השיפוט לפי תקנה 500(7) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ואלה הגישו את תגובתם. בתגובתם התמקדו המערערים בטענות משפטיות למיניהן, אך לא הביאו כל הסבר לא למקורם של הכספים, לא לפישרן של ההפקדות ולא לטעם שבעטיו החליטו לפצלן. ניתן לומר כי הסבר מטעם המערערים באשר לכל אלה בולט בהיעדרו. טענת המערערים היתה, כי משלא נמצאה ראיה לכאורה הקושרת את הכספים שהופקדו לאחת מעבירות המקור שבחוק איסור הלבנה, אין מעשי ההפקדות באים בגדר סעיף 3(ב) לחוק. לשיטתם, חלה הוראת סעיף 3(ב) שלחוק כמוה כהוראת סעיף 3(א) - אך על רכוש שהוכח כי נובע הוא מעבירת מקור. המערערים הוסיפו וטענו כי אף אם סעיף 3(ב) חל על רכוש שלא הוכח כי נובע הוא מעבירת מקור, הנה להפעלת הליך החילוט כהוראת סעיף 22 לחוק יש להוכיח ברמה של למעלה מספק סביר כי הרכוש הושג בעבירה לפי סעיף 3(ב). המדינה, כך נטען, לא עמדה בנטל זה הואיל ולא הוכיחה את היסוד הנפשי הנדרש בעבירה לפי סעיף 3(ב), קרא, המדינה לא הוכיחה כי ההפקדות בוצעו במטרה שלא יהיה דיווח.
7. בית-המשפט המחוזי (מפי כב' השופט אברהם טל) דחה את טענות המערערים ונעתר לבקשת החילוט של המדינה. אכן, כך קבע בית-המשפט, לא הוכח כי מקור כספם של המערערים כרוך בעבירת מקור, אלא שעל-פי הוראת סעיף 3(ב) שלחוק אין צורך כלל להוכיח כי מקור הכספים הוא בעבירת מקור. הוראת חוק זו חלה על כל רכוש שהוא, לרבות רכוש שלא הוכח כי רכוש אסור הוא. מסקנתו זו ייסד בית-המשפט על אדנים מספר, בהם לשונם של סעיף 3(ב) ושל סעיפים נוספים בחוק איסור הלבנה, על תכלית הסעיף והחוק ועל הרקע לחקיקתם. בית-המשפט הוסיף וקבע כי עוצמת ההוכחה הנדרשת לשם חילוט רכוש בהליך לפי סעיף 22 לחוק הינה מידת ההוכחה הנהוגה במשפט האזרחי, קרא, לפי מאזן ההסתברויות. הליך החילוט האזרחי, כך הסביר בית-המשפט, מיועד (בין היתר) למקרים בהם בעל הרכוש אינו נמצא בישראל דרך קבע, ומשכך אין אפשרות להגיש כתב אישום פלילי כנגדו. על רקע זה, העמדת דרישה של עוצמת הוכחה כבמשפט פלילי תסכל את תכליתו של ההליך ותהפכנו לכלי "חסר שיניים". נוכח מסקנה זו דן בית-המשפט בשאלה האם הוכחו יסודות העבירה שבסעיף 3(ב) לחוק ברמת ההוכחה הנוהגת במשפט האזרחי, ותשובתו לכך היתה בחיוב. לסוף קבע בית-המשפט כי מתוך הסכום הכולל של כ-400,000 דולר שהופקדו בחשבונם של המערערים, יחולט סכום של 150,000 דולר בלבד, "מאחר ולא הוכח כי הכספים הם 'רכוש אסור', אך בהתחשב בסכום ובמספר ההפקדות [ההדגשה במקור - מ' ח']". על החלטה זו נסב הערעור שלפנינו.
סלע המחלוקת בין בעלי-הדין
8. בראשית הדברים היצגנו כבר את השאלה העיקרית בה חלוקים בעלי-הדין, והיא: האם הוראת סעיף 3(ב) שלחוק פורשת עצמה אך על "רכוש אסור" כהוראתו בחוק איסור הלבנה - קרא, על רכוש הכרוך בעבירת מקור - או שמא מחילה היא עצמה גם על רכוש שלא הוכח כי רכוש אסור הוא? לצורך חילוט רכוש לפי סעיף 22, יש להוכיח כי הרכוש אותו מבקשים לחלט כרוך בעבירה לפי סעיף 3 או 4 לחוק. אם נגיע לכלל מסקנה כי סעיף 3(ב) חל על "רכוש אסור" בלבד, יסתבר כי המערערים אינם באים כלל בגידרי סעיף 3(ב) - שכן לא הוכח כי מקור כספם כרוך בעבירה - והחילוט יבוטל. לעומת זאת, אם יימצא לנו כי הוראת סעיף 3(ב) חלה על כל רכוש, יבוא רכושם של המערערים בגידרו של סעיף 3(ב), ואו-אז יהא עלינו לבחון את נושא החילוט שבסעיף 22. הכרעה בשאלה זו תקבע האם עמדה המדינה בנטל ההוכחה, וממילא, האם צו החילוט בדין יסודו. עד כאן, אפוא, תיאור המחלוקת בקווים כלליים.
9. נקרב עתה מבטנו אל המיתווה הנורמטיבי שלעניין, ונוסיף ונבחן את הוראות החוק שלענין.